פורום הקהילה

הפסקתי לצפות בחדשות לפני השינה. השינה שלי השתפרה מאוד ואני מתעוררת עם פחות חרדה

הבנתי שאנשים לא חושבים עלינו כמעט כמה שאנחנו חושבים שהם חושבים. כולם עסוקים בעצמם. וזה מאוד משחרר

היום הצלחתי לעצור לפני שהגבתי בעצבנות לאחד הילדים שלי. ישבתי שנייה, נשמתי עמוק, ואז דיברתי בשקט. זה לא נשמע כמו הישג גדול, אבל בשבילי זה היה רגע משמעותי מאוד

כל בוקר שאתם קמים ומנסים שוב – זה ניצחון. לא כולם מוצאים את הכוח לנסות שוב, ואתם כן

למי שמרגישה לבד עם הדברים הכבדים שהיא נושאת – את לא לבד. יש כאן אנשים שמבינים

גיליתי שהעצלות שלי היא לרוב פחד בתחפושת. ברגע שנגעתי בפחד עצמו, העצלות נעלמה

אני לא המחשבות שלי. אני זאת שמתבוננת בהן. ההבנה הזו שינתה לי את כל הגישה לרגשות קשים

הבנתי שכשאני מרגישה ריקה, לרוב זה סימן שנתתי יותר מדי לאחרים ולא טיפלתי בעצמי. עכשיו אני שמה לב לזה מוקדם יותר

איך מתמודדים עם חרטה? יש החלטה שקיבלתי לפני חצי שנה שעדיין מכרסמת בי, ואני לא מצליחה לשחרר

גם בימים שנראים אפורים ואתם עושים את המינימום בלבד – אתם עדיין עושים. וזה חשוב

הבנתי שאנשים לא חושבים עלינו כמעט כמה שאנחנו חושבים שהם חושבים. כולם עסוקים בעצמם. וזה מאוד משחרר

הצלחתי לומר 'לא' לבקשה שהייתה מעמיסה עליי, בלי להרגיש אשמה. זה נשמע פשוט, אבל עבורי זה היה רגע של שחרור אמיתי

לפעמים ההתקדמות שלנו מוחבאת מאחורי ימים קשים. אבל אם תסתכלו שנה אחורה – אתם כבר לא אותם אנשים

אני רוצה לספר על תהליך שעברתי בחצי שנה האחרונה. התחלתי לבדוק כל פעם שאני מגיב בחוזקה — מה בעצם קורה לי? גיליתי שרוב הפעמים שאני מגיב מתגוננת, זה לא בגלל מה שקורה עכשיו. זה בגלל פצע ישן שנוגעים בו. ברגע שהבנתי את זה, הצלחתי להפריד בין העבר לבין ההווה. זה לא קל. זה עדיין עבודה. אבל עכשיו אני לפחות יודע מה קורה לי, וזה שינה הכל

קלטתי שאני כל הזמן מחכה שהנסיבות יהיו מושלמות כדי להתחיל. אבל הנסיבות המושלמות לא מגיעות. ההתחלה היא הנסיבות

גיליתי שאני מתנהג אחרת כשאני עייף. עכשיו כשאני שם לב שאני מגיב קשה, אני שואל את עצמי קודם – מתי אכלתי? מתי ישנתי?

איך יודעים מתי להתעמת ומתי פשוט לוותר ולהמשיך הלאה? לפעמים אני מתחרט שוויתרתי ולפעמים מתחרט שהתעמתתי

יש ימים שאני קם בבוקר ולא מרגיש שום מוטיבציה. לא כיף, לא השראה, שום דבר. ובכל זאת אני עושה דבר קטן אחד שיכול לעזור לי. לפעמים זה רק לשתות כוס מים בשקט. לפעמים לכתוב שורה אחת. לא בגלל שאני מרגיש טוב — אלא כי הרגלים לא מחכים למוטיבציה. והמוטיבציה לרוב מגיעה אחרי הפעולה, לא לפניה. זה לא קל, אבל זה עובד

לא צריך להיות חזקות כל הזמן. מותר להרגיש, מותר לבקש עזרה, מותר שיהיו ימים קשים. זה לא חולשה – זה אנושיות

הפסקתי לשלוח הודעות בזעם. עכשיו אני כותבת, קוראת, ואז מחליטה אם לשלוח. זה שינה לי כמה שיחות מהותיות